רשב״א על שבועות ל״א

מהדורה: מהדורת גרליץ, בהוצאת אורייתא

מקור שבועות ל״א
1 קוֹלָר תָּלוּי בְּצַוַּאר עֵדִים? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחַק״.
2 סִימָן: תְּלָתָא תַּלְמִיד, וּתְלָת בַּעֲלֵי חוֹב, סְמַרְטוּט שׁוֹמֵעַ וּמַטְעִים
3 מִנַּיִן לְתַלְמִיד שֶׁיּוֹשֵׁב לִפְנֵי רַבּוֹ וְרוֹאֶה זְכוּת לֶעָנִי וְחוֹב לֶעָשִׁיר – מִנַּיִן שֶׁלֹּא יִשְׁתּוֹק? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק״.
4 מִנַּיִן לְתַלְמִיד שֶׁרוֹאֶה אֶת רַבּוֹ שֶׁטּוֹעֶה בַּדִּין, שֶׁלֹּא יֹאמַר: אַמְתִּין לוֹ עַד שֶׁיִּגְמְרֶנּוּ; וְאֶסְתְּרֶנּוּ וְאֶבְנֶנּוּ מִשֶּׁלִּי, כְּדֵי שֶׁיִּקָּרֵא הַדִּין עַל שְׁמִי? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק״.
5 מִנַּיִן לְתַלְמִיד שֶׁאָמַר לוֹ רַבּוֹ: יוֹדֵעַ אַתָּה בִּי שֶׁאִם נוֹתְנִין לִי מֵאָה מָנֶה אֵינִי מְבַדֶּה; מָנֶה יֵשׁ לִי אֵצֶל פְּלוֹנִי, וְאֵין לִי עָלָיו אֶלָּא עֵד אֶחָד – מִנַּיִן שֶׁלֹּא יִצְטָרֵף עִמּוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק״.
6 הַאי מִ״דְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק״ נָפְקָא?! הָא וַדַּאי שַׁקּוֹרֵי קָא מְשַׁקֵּר, וְרַחֲמָנָא אָמַר: ״לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר״! אֶלָּא כְּגוֹן דַּאֲמַר לֵיהּ: וַדַּאי חַד סָהֲדָא אִית לִי, וְתָא אַתָּה קוּם הָתָם וְלָא תֵּימָא וְלָא מִידֵּי, דְּהָא לָא מַפְּקַתְּ מִפּוּמָּךְ שִׁקְרָא – אֲפִילּוּ הָכִי אָסוּר, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק״.
7 מִנַּיִן לַנּוֹשֶׁה בַּחֲבֵירוֹ מָנֶה, שֶׁלֹּא יֹאמַר: אֶטְעָנֶנּוּ בְּמָאתַיִם – כְּדֵי שֶׁיּוֹדֶה לִי בְּמָנֶה, וְיִתְחַיֵּיב לִי שְׁבוּעָה, וַאֲגַלְגֵּל עָלָיו שְׁבוּעָה מִמָּקוֹם אַחֵר? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק״.
8 מִנַּיִן לַנּוֹשֶׁה בַּחֲבֵירוֹ מָנֶה וּטְעָנוֹ מָאתַיִם, שֶׁלֹּא יֹאמַר: אֶכְפְּרֶנּוּ בְּבֵית דִּין וְאוֹדֶה לוֹ חוּץ לְבֵית דִּין, כְּדֵי שֶׁלֹּא אֶתְחַיֵּיב לוֹ שְׁבוּעָה וְלֹא יְגַלְגֵּל עָלַי שְׁבוּעָה מִמָּקוֹם אַחֵר? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק״.
9 מִנַּיִן לִשְׁלֹשָׁה שֶׁנּוֹשִׁין מָנֶה בְּאֶחָד, שֶׁלֹּא יְהֵא אֶחָד בַּעַל דִּין וּשְׁנַיִם עֵדִים, כְּדֵי שֶׁיּוֹצִיאוּ מָנֶה וְיַחְלוֹקוּ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק״.
10 מִנַּיִן לִשְׁנַיִם שֶׁבָּאוּ לַדִּין, אֶחָד לָבוּשׁ סְמַרְטוּטִין וְאֶחָד לָבוּשׁ אִיצְטְלִית בַּת מֵאָה מָנֶה, שֶׁאוֹמְרִין לוֹ: לְבוֹשׁ כְּמוֹתוֹ אוֹ הַלְבִּישֵׁהוּ כְּמוֹתְךָ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק״. כִּי הֲווֹ אָתוּ לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא בַּר רַב הוּנָא, אֲמַר לְהוּ: שְׁלוּפוּ פּוּזְמוּקַיְיכוּ וְחוּתוּ לְדִינָא.
11 מִנַּיִן לְדַיָּין שֶׁלֹּא יִשְׁמַע דִּבְרֵי בַּעַל דִּין חֲבֵירוֹ קוֹדֶם שֶׁיָּבֹא בַּעַל דִּין חֲבֵירוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק״.
12 מִנַּיִן לְבַעַל דִּין שֶׁלֹּא יַטְעִים דְּבָרָיו לַדַּיָּין קוֹדֶם שֶׁיָּבֹא בַּעַל דִּין חֲבֵירוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק״. רַב כָּהֲנָא מַתְנֵי מִ״לֹּא תִשָּׂא״ – ״לֹא תַשִּׂיא״.
13 ״וַאֲשֶׁר לֹא טוֹב עָשָׂה בְּתוֹךְ עַמָּיו״ – רַב אָמַר: זֶה הַבָּא בְּהַרְשָׁאָה, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: זֶה הַלּוֹקֵחַ שָׂדֶה שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ עֲסִיקִין.
14 אֵינָהּ נוֹהֶגֶת אֶלָּא בִּרְאוּיִן לְהָעִיד כּוּ׳. לְאַפּוֹקֵי מַאי? אָמַר רַב פָּפָּא: לְאַפּוֹקֵי מֶלֶךְ. וְרַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב אָמַר: לְאַפּוֹקֵי מְשַׂחֵק בְּקוּבְיָא.
15 מַאן דְּאָמַר מְשַׂחֵק בְּקוּבְיָא – כׇּל שֶׁכֵּן מֶלֶךְ; וּמַאן דְּאָמַר מֶלֶךְ – אֲבָל מְשַׂחֵק בְּקוּבְיָא, מִדְּאוֹרָיְיתָא מִחְזָא חֲזֵי, וְרַבָּנַן הוּא דְּפַסְלוּהוּ.
16 בִּפְנֵי בֵּית דִּין וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי בֵּית דִּין כּוּ׳. בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי?
17 אַמְרוּהָ רַבָּנַן קַמֵּיהּ דְּרַב פָּפָּא: בְּדוּן מִינַּהּ וּמִינַּהּ – בְּדוּן מִינַּהּ וְאוֹקֵי בְאַתְרַהּ קָא מִיפַּלְגִי.
18 רַבִּי מֵאִיר סָבַר: דּוּן מִינַּהּ וּמִינַּהּ מִפִּקָּדוֹן; מָה פִּקָּדוֹן – מוּשְׁבָּע מִפִּי עַצְמוֹ חַיָּיב, אַף עֵדוּת – מוּשְׁבָּע מִפִּי עַצְמוֹ חַיָּיב, וּמִינַּהּ, מָה פִּקָּדוֹן – בֵּין בְּבֵית דִּין וּבֵין שֶׁלֹּא בְּבֵית דִּין, אַף עֵדוּת – בֵּין בְּבֵית דִּין וּבֵין שֶׁלֹּא בְּבֵית דִּין.
19 וְרַבָּנַן סָבְרִי: דּוּן מִינַּהּ וְאוֹקֵי בְּאַתְרַהּ; מָה פִּקָּדוֹן – מוּשְׁבָּע מִפִּי עַצְמוֹ חַיָּיב, אַף עֵדוּת – מוּשְׁבָּע מִפִּי עַצְמוֹ חַיָּיב. וְאוֹקֵי בְּאַתְרַהּ: מָה מוּשְׁבָּע מִפִּי אֲחֵרִים – בְּבֵית דִּין אִין, שֶׁלֹּא בְּבֵית דִּין לָא; אַף מוּשְׁבָּע מִפִּי עַצְמוֹ – בְּבֵית דִּין אִין, שֶׁלֹּא בְּבֵית דִּין לָא.
20 אֲמַר לְהוּ רַב פָּפָּא: אִי מִפִּקָּדוֹן גָּמְרִי לַהּ רַבָּנַן, דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּדוּן מִינַּהּ וּמִינַּהּ.
21 אֶלָּא הַיְינוּ טַעְמָא דְּרַבָּנַן – דְּמַיְיתוּ לַהּ בְּקַל וָחוֹמֶר: וּמָה מִפִּי אֲחֵרִים חַיָּיב, מִפִּי עַצְמוֹ לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?!
22 וּמִדְּמַיְיתוּ לַהּ מִקַּל וָחוֹמֶר – דַּיּוֹ לַבָּא מִן הַדִּין לִהְיוֹת כַּנִּדּוֹן: מָה מוּשְׁבָּע מִפִּי אֲחֵרִים – בְּבֵית דִּין אִין, שֶׁלֹּא בְּבֵית דִּין לָא; אַף מוּשְׁבָּע מִפִּי עַצְמוֹ – בִּפְנֵי בֵּית דִּין אִין, שֶׁלֹּא בִּפְנֵי בֵּית דִּין לָא.
23 אֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן לְרַב פָּפָּא: מִי מָצֵית אָמְרַתְּ דְּלָאו בְּדוּן מִינַּהּ וּמִינַּהּ פְּלִיגִי?! וְהָתְנַן גַּבֵּי פִּקָּדוֹן: שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן נוֹהֶגֶת בַּאֲנָשִׁים וּבְנָשִׁים, בִּרְחוֹקִין וּבִקְרוֹבִין, בִּכְשֵׁרִין וּבִפְסוּלִין, בִּפְנֵי בֵּית דִּין וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי בֵּית דִּין – מִפִּי עַצְמוֹ; וּמִפִּי אֲחֵרִים אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיִּכְפּוֹר בּוֹ בְּבֵית דִּין. דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בֵּין מִפִּי עַצְמוֹ וּבֵין מִפִּי אֲחֵרִים – כֵּיוָן שֶׁכָּפַר בּוֹ חַיָּיב.
24 מוּשְׁבָּע מִפִּי אֲחֵרִים בְּפִקָּדוֹן מְנָא לְהוּ לְרַבָּנַן דְּחַיָּיב? לָאו דְּגָמְרִי לַהּ מֵעֵדוּת – וּשְׁמַע מִינַּהּ בְּדוּן מִינַּהּ וּמִינַּהּ פְּלִיגִי?
25 מֵהַהִיא – אִין; מֵהָא – לֵיכָּא לְמִשְׁמַע מִינַּהּ.
26 וְחַיָּיבִין עַל זְדוֹן הַשְּׁבוּעָה. מְנָהָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: בְּכוּלָּן נֶאֱמַר בָּהֶן ״וְנֶעְלַם״, וְכָאן לֹא נֶאֱמַר בָּהּ ״וְנֶעְלַם״; לְחַיֵּיב עַל הַמֵּזִיד כַּשּׁוֹגֵג.
27 וְעַל שִׁגְגָתָהּ עִם זְדוֹן הָעֵדוּת. הֵיכִי דָּמֵי שִׁגְגָתָהּ עִם זְדוֹן הָעֵדוּת? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: בְּאוֹמֵר ״יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁשְּׁבוּעָה זוֹ אֲסוּרָה, אֲבָל אֵינִי יוֹדֵעַ אִם חַיָּיבִין עָלֶיהָ קׇרְבָּן אִם לֹא״.
28 וְאֵין חַיָּיבִין עַל שִׁגְגָתָהּ גְּרֵידְתָּא. לֵימָא תְּנֵינָא לִדְרַב כָּהֲנָא וּדְרַב אַסִּי?
29 לָא; אַף עַל גַּב דִּתְנַן, אִיצְטְרִיךְ; סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הָכָא הוּא דְּלָא כְּתִיב ״וְנֶעְלַם״ דְּבָעֵינַן שׁוֹגֵג דּוּמְיָא דְּמֵזִיד; אֲבָל הָתָם דִּכְתִיב ״וְנֶעְלַם״, אֲפִילּוּ שִׁגְגָתָהּ כֹּל דְּהוּ; קָא מַשְׁמַע לַן.
30 מַתְנִי׳ שְׁבוּעַת הָעֵדוּת כֵּיצַד? אָמַר לִשְׁנַיִם: ״בּוֹאוּ וְהַעִידוּנִי״; ״שְׁבוּעָה שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִין לְךָ עֵדוּת״, אוֹ שֶׁאָמְרוּ לוֹ ״אֵין אָנוּ יוֹדְעִין לְךָ עֵדוּת״; ״מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם״, וְאָמְרוּ: ״אָמֵן״ – הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּיבִין.
31 הִשְׁבִּיעַ עֲלֵיהֶם חָמֵשׁ פְּעָמִים חוּץ לְבֵית דִּין, וּבָאוּ לְבֵית דִּין וְהוֹדוּ – פְּטוּרִין. כָּפְרוּ – חַיָּיבִין עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת. הִשְׁבִּיעַ עֲלֵיהֶן חָמֵשׁ פְּעָמִים בִּפְנֵי בֵּית דִּין וְכָפְרוּ – אֵינָן חַיָּיבִין אֶלָּא אַחַת. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: מָה טַעַם? הוֹאִיל וְאֵינָם יְכוֹלִין לַחְזוֹר וּלְהוֹדוֹת.
32 כָּפְרוּ שְׁנֵיהֶן כְּאֶחָד – שְׁנֵיהֶן חַיָּיבִין. בְּזֶה אַחַר זֶה – הָרִאשׁוֹן חַיָּיב וְהַשֵּׁנִי פָּטוּר. כָּפַר אֶחָד וְהוֹדָה אֶחָד – הַכּוֹפֵר חַיָּיב.
33 הָיוּ שְׁתֵּי כִּיתֵּי עֵדִים, כָּפְרָה הָרִאשׁוֹנָה וְאַחַר כָּךְ כָּפְרָה הַשְּׁנִיָּה – שְׁתֵּיהֶן חַיָּיבוֹת, מִפְּנֵי שֶׁהָעֵדוּת יְכוֹלָה לְהִתְקַיֵּים בִּשְׁתֵּיהֶן.
34 גְּמָ׳ אָמַר שְׁמוּאֵל: רָאוּהוּ שֶׁרָץ אַחֲרֵיהֶן, אָמְרוּ לוֹ: ״מָה אַתָּה רָץ אַחֲרֵינוּ? שְׁבוּעָה שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִין לָךְ עֵדוּת״ – פְּטוּרִין, עַד שֶׁיִּשְׁמְעוּ מִפִּיו. מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? תְּנֵינָא: שִׁילַּח בְּיַד עַבְדּוֹ, אוֹ שֶׁאָמַר לָהֶן הַנִּתְבָּע: ״מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם, שֶׁאִם אַתֶּם יוֹדְעִין לוֹ עֵדוּת – שֶׁתָּבוֹאוּ וּתְעִידוּהוּ״ – הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִים,
פירוש רשב״א על שבועות ל״א
1 מאן דאמר שחק אבל משחק בקוביא ומחזא חזי ורבנן הוא דפסלוה. תמיהא לי מ"מ כיון דפסלוה רבנן ואפילו יגיד לא יתחייב הלה ממון למה יגיד, והלא לא חייבתו התורה, אלא בשמפסיד התובע ממון בכפירתו, ומתוך הדחק יש לי לומר דמשחק בקוביא ופסולין דרבנן אעפ"י שאין מוציאין ממון בעדותן מהניא עדותן דאי תפס ואפילו בעדים לא מפקינן מיניה, ומההיא שמעינן להא, וא"נ איפשר לומר דרב פפא ורב אחא פליגי בפלוגתא דר' אלעזר בר"ש ורבנן בדבר הגורם לממון אי כממון דמי או לא כממון דמי לקמן שבועות לב, א, דרב פפא סבר כממון דמי, והלכך אלו העיד זה שמא האחר יתבייש שאינו יכול להעיז פניו בפניו עד זה וכיון דמדאורייתא כשר הוא והוא גורם לממון חייב מש"כ בקרובים ופסולים דאורייתא דאין חייבים בכך לפי שאינן חייבין להעיד דאורייתא, ורב אחא סבר לאו כממון דמי, וכיון דפסלוה רבנן הרי הוא כפסולין דאורייתא ולא אמרינן דילמא מסתפי ומודה, כנ"ל. ועדיין אינו מיושב בעיני דהא אמרינן לקמן שבועות לב, ב הכל מודים בשכנגדו חשוד על השבועה ואמרינן חשוד מאן, אילימא חשוד לוה וכו', ולימא ליה מי יימר דמשתבעת והכא נמי מדינא דאורייתא ה"ל למישקל בלא שבועה ככל מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע דמשלם ואין שכנגדו צריך לישבע, אלא דרבן תקנו לחשוד, ואפילו הכי כיון שזה אינו מפסידו להדיא דשמא לא ישבע, אפילו הכי פטור זה שאין מקבלים עדותו כלל לא כל שכן שיהא פטור צל"ע.
2 מתני': או שאמרו לו אין אנו יודעין לך ואמר משביע אני עליכם וכו' ואמרו אמן חייבין. וזה שלא בב"ד, ולר' מאיר אפילו לא כפרו בב"ד, ולרבנן כשבאו לב"ד וכפרו, ומ"מ על כרחנו מתניתין חוץ לב"ד הוא, דאי בב"ד, כיון שאמרו אין אנו יודעין לך עדות אינן יכולין לחזור ולהעיד, שהרי כבר הגידו שאינן יודעין שוב אינן חוזרים ומגידין, וכיון שכן שעמד ואמרו אמן כפירת דברים בעלמא הוא, ולא תימא דמתניתין בב"ד וכשהשביען בתוך כדי דבור לכפירתן, דהא לא הוה משמע בגמרא לב, א דאיירי רישא דההיא מתניתין בתוך כדי דבור כן פירש הרמב"ן ז"ל. ואיכא למידק למה ליה למתני הכא וענו אמן, דהא כל העונה אמן כמוציא שבועה מפיו דמי וכדאמ' שמואל, ואפילו בשבועת ביטוי ושבועת העדות אפילו מפי אחרים חייבין, ורש"י ז"ל נשמר מזה, וכתב שאם השביע עליהם שיבואו ויעידוהו, ואמרו לו אין אנו יודעין לך עדות אעפ"י שלא ענה אמן חייבין, אבל אם אמרו הם תחלה אין אנו יודעין לך עדות והוא השביעם ושתקו פטורים שלא קבלו עליהם שבועה כלל, ולדבריו מאי דקתני הכא ואמרו אמן לאו דוקא אמן, אלא כל שמראין עצמם אחר השבועה שמשביעין שהן מקבלים עליהם השבועה וכגון שאמרו אחר כן אין אנו יודעים לך עדות חייבים. והרמב"ן ז"ל הקשה עליו דלאו דוקא אמרו העונה אמן או הן וכיוצא בזה כמושבע מפי עצמו דמי, וכן כתב הרמב"ם ז"ל שבועות פ"ב ה"א ופי' הוא ז"ל דמושבע מפי אחרים אפילו שתקו חייבים, ונראה מדבריו ז"ל דרישא תנא מפי עצמו וסיפא תנא מושבע מפי אחרים, ולא ירדתי לסוף דעת רבינו ז"ל בזה, דמשמע לפי דבריו למה להו למנקט כולי האי אין אנו יודעים לך עדות ואח"כ אמר הוא משביע אני עליכם ואח"כ אמרו הן אמן, ליתני או שאמר להן משביע אני עליכם אם אתם יודעים לי עדות שתבואו ותעידוני ואמרו אמן הרי אלו חייבים אבל לדברי רש"י ז"ל אתיא שפיר, לפי שהם הקדימו לו אין אנו יודעים לך עדות, ואחר דבריהם עמד הוא והשביען, ולולי שענו אחר כן אמן לא היה נראה שקבלו עליהם השבועה. עוד קשיא לי לדברי רבינו שאם מושבע מפי אחרים אפילו שותק חייב, היכי הקשו בגמרא לב, א כפרו שניהם כאחד והא א"י לצמצם, מאי קושיא לימא כשהשביען ושתקו, אפילו לכשת"ל דדוקא בשענו אמן אכתי לימא בשענו אמן בבת אחת, הא ליתא דאפילו אמן א"א לצמצם, וא"ת מ"מ כי מוקמינן לה בתוך כדי דיבור מאי קא קשיא ליה לקמן שבועות לב, א שבועה שאין אנו יודעים לך עדות טובא הוי, לימא בעונין אמן תוך כדי דיבורו של חבירו אלא סתמא אמר כגון שכפרו שניהם תוך כדי דבורו דמשמע אפילו כופר ממש ואומר שבועה שלא ידעתי לך עדות, ותדע לך, דאי לא, לימא בכופר ממש ואומ' גם אני כמוהו, וא"נ שכפר שני קודם שסיים הראשון דבורו אעפ"י שלא סיים עם הראשון בצמצום, אלא שמדברי ר' יוחנן שמענו שאפילו כפר השני כפירה גמורה בראשון לאחר שסיים הראשון ובתוך כדי דבורו, ואפשר דלהכי לא אוקמוה בשותקין, מפני ששנינו כאחד דמשמע כפירה ממש, ולא כפירה הבאה מחמת שתיקה.
3 השביע עלי' ד' וה' פעמים. במושבעין מפי עצמן בין לר"מ בין לרבן פטו', וע"כ לא מחייב ר"מ חוץ לב"ד אלא בשאין באין אח"כ ומודין, אבל בודאי היכא דמודים אח"כ בב"ד אפילו ר"מ פט', דלעולם אינן חייבין אלא כשמפסידין ממון בכפירתן, ואלו והואיל והודו בב"ד כפירתן חוץ לב"ד לא מעלה ולא מוריד.